זוגיות- כשפוסחים על שני הסעיפים

ההפטרה של פרשת כי תישא הייתה חביבה מאד על ר' ראובן דונין ז"ל. מספר פעמים ראובן התוועד איתנו על ההפטרה הזו, כשהוא מסביר אותה באריכות לאור השיחה של הרבי על ההפטרה הזו. בהפטרה מסופר שאליהו הנביא אמר לבני ישראל משפט שלכאורה קשה מאד להבינו: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם השם האלוקים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א, י"ח כא). מכאן למד הרבי ש"בפרטים רבים גרוע יותר העניין של 'פוסח על שתי הסעיפים' מעבודה זרה" (ליקוטי שיחות חלק א', עמ'163-167, עיין שם באריכות). ר' ראובן נהג לבטא רעיון זה בשפתו הייחודית באמירה "שלא נהיה כמו הזנב של החמור שמתנודד מצד לצד"…

היום כבר אין יצר הרע להשתחוות לבעל ולפסלים אחרים, אולם כנראה שעניין של הפסיחה על שתי הסעיפים ממשיך להתקיים אצלנו בדקות בתחומים אחרים בחיינו. אחד התחומים האלו הוא חיי הנישואין שלנו. יש כאלו שנשואים שנים רבות, ועדיין לא הגיעו לכך שהם מרגישים שהם יחידה אחת, הם "מתנדנדים" בין חיים עצמאים ונפרדים, לחיים משותפים ומאוחדים. הם טרם הצליחו להגיע ליחסי נישואין כאלו, שעליהם כותב הזוהר הקדוש: "אמר רבי שמעון, זיווג של זכר ונקבה נקרא 'אחד' משום שזכר בלא נקבה נקרא 'חצי גוף' וחצי איננו אחד, וכאשר מתחברין שני החצאים כאחד נעשים גוף אחד, ואז נקרא אחד" (זוה"ק, ח"ג, דף ז'). כדי להגיע לנישואין כאלו יש צורך לוותר על (חלק משמעותי) מהזהות הנפרדת, ולגבש במקומה זהות זוגית מאוחדת. כאשר מגבשים זהות מאוחדת מחליפים את הזהות, מזהות של "אני", לזהות של "אנחנו". כאשר מגיעים לכך הדבר מתבטא גם בסגנון הדיבור, כך שבמקום לומר: "אני כאבא/אימא חושב/ת…", אומרים: "אנחנו כהורים חושבים…"

אחד הדברים החשובים שמרוויחים בעקבות גיבוש זהות מאוחדת הוא שאז פחות כועסים אחד על השני. כעס הוא רגש די שכיח ביחסים זוגיים. כאשר הזהות של כל אחד מבני הזוג ממשיכה להיות (ברובה) זהות נפרדת, הדבר מביא לכך שכל אחד לא שם את הצרכים המשותפים שלהם (או את הצרכים של השני) בראש סדר העדיפויות. פעמים רבות כל אחד מבני הזוג מעדיף את הצרכים והמטרות האישיים שלו על פני הצרכים והמטרות המשותפות של שניהם. מצב זה יוצר אצל כל אחד כעס על השני. לעומת זאת, כאשר בני זוג מגבשים זהות מאוחדת הם חשים את הצרכים של השני כמו הצרכים של עצמם, ואז הם לא מרגישים שהצרכים של השני באים על חשבון הצרכים שלהם, ובמילא שהם לא כועסים על השני.

כעס עלול להתעורר לא רק כתוצאה מכך שאחד מבני הזוג מתנהג בפועל באופן שלא מתחשב בשני, אלא אפילו כאשר אחד מבני הזוג רק חושב שהשני יתנהג באופן לא מתחשב. כעס הוא אמנם רק רגש אולם זה הוא רגש עוצמתי שלרוב לא נשאר רק בלב, אלא בא לידי ביטוי בהתנהגות תוקפנית ואגרסיבית. כעס מושפע מאד מייחוס כוונות עוינות (Hostile attribution bias). אנו מייחסים כוונות עוינות לבן או בת הזוג שלנו כאשר אנו מפרשים את התנהגות שלהם באופן שמייחס להם כוונה שלילית כלפינו. לדוגמא, אישה יכולה לחשוב לעצמה "בעלי התעלם בכוונה מיום ההולדת שלי בגלל המריבה שהייתה לנו בשבוע שעבר", או שהיא יכולה לחשוב "כנראה שהוא פשוט שכח את יום ההולדת שלי". האישה לא באמת יודעת למה בעלה שכח את יום הולדתה. היא יכולה רק לשער את הסיבה, וההשערה שלה יכולה להיות נכונה, בדיוק כמו שהיא יכולה להיות מוטעית.

יחוס כוונות עוינות לבן או בת הזוג מורכב משלושה מאפיינים. המאפיין הראשון הוא סיבתיות. סיבתיות כוללת עד כמה בן הזוג רואה את ההתנהגות השלילית כקשורה לשני, עד כמה הוא רואה את ההתנהגות כהתנהגות יציבה, ועד כמה ההתנהגות הזו משפיעה על תחומי חיים נוספים. המאפיין השני הוא אחריות. אחריות כוללת עד כמה בן הזוג רואה את השני כאחראי להתנהגות השלילית באופן מכוון, עד כמה הוא התנהג באופן אנוכי, ועד כמה הסיבות להתנהגות הזו היו מוצדקות. המאפיין השלישי הוא אשמה. אשמה כוללת עד כמה השני ראוי להיות מואשם. תהליך התעוררות הכעס תלוי בתפיסה של שלושת המאפיינים האלו. ראשית, ראיית בן הזוג כסיבה להתנהגות השלילית, שנית, ראיית בן או בת הזוג כאחראי להתנהגות. שלישית, האשמת בן או בת הזוג מה שמוביל בסופו של דבר להתעוררות הכעס.

האופן שבו נתפוס את הכוונה בהתנהגות של בן או בת הזוג שלנו ישפיע על מידת הכעס שנחוש כלפיו או כלפיה. למרות שנדמה לנו שאנו יודעים בוודאות מה הייתה הכוונה של השני, למען האמת, אין שום דרך לדעת מה באמת הייתה הכוונה שלו או שלה. כל מה שנחשוב הוא בגדר השערה בלבד, ולכן כדאי להתייחס אל ההשערה שלנו בספקנות. במצבים כאלו כדאי לזכור את מה שלימד אותנו יהושע בן פרחיה: "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" (מסכת אבות, א', ו').